למה אני לא פסיכולוגית?

שנים שהלכתי עם השאלה אם הייתי צריכה להיות פסיכולוגית קלינית / פסיכולוגית תעסוקתית.

יש שיחוו את זה כתחושת החמצה, אני חוויתי את זה כתהיות.

אני הרי לומדת טיפול.

כבר שנים שאנשים חושפים בפני את המכאובים הגדולים שלהם וטישו הוא מוצר נצרך אצלי במשרד. (שאני מסרבת לקרוא לו קליניקה למרות שכל סוגי התקפי החרדה סופרו שם).

היום תוך כדי ריצת בוקר מצאתי את התשובה! והיא הקלה עלי...

@ כי אין סיכוי שהייתי עומדת בגבולות הכה ברורים של העולם הטיפולי

@ כי אני אוהבת לחבק את הלקוחות שלי

@ כי אני כותבת להם וואטסאפים שאני חושבת שיקדמו אותם מתי שבא לי

@ כי קורה שאנחנו חורגים מזמני הפגישה

@ כי אני גם לפעמים מספרת על עצמי כולל הקשיים שהיו לי בדרך

@ כי אני עושה חיבורים לכל אדם אחר שיכול לסייע ללקוחות שלי

@ כי אני מבררת ללקוחות שלי דברים שחשובים להם הרבה מעבר למסגרת המקובלת

@ כי כשבא לי לכתוב פוסט חשוף אני יורה אותו בלי לחשוב פעמיים כולל הדעות הפוליטיות שלי כולל אותי מפגינה או שותה אלכוהול או רוקדת או משטתה או שמחה או כואבת, או פשוט אנושית.

@ כי את המסע הזה אנחנו עוברים יד ביד, בשיתוף פעולה ומעורבות אקטיבית

@ כי אני רואה שיש דרכים מגוונות לשנות לאנשים דפוסי חשיבה, מצבי רוח והתנהגות

@ כי אני פשוט שלמה יותר ככה, כספר פתוח, מעורבת ומתערבת, חורגת מגבולות ועדיין שומרת על עצמי

איך אני אוהבת את העבודה שלי. ככה בדיוק.

מבטיחה לכם שבסוף הכל מתחבר כמו פאזל של החיים.

בסוף תבינו למה בחרתם כך ולא אחרת, למה למדתם שם ולא את זה. (אומרת אחת שהתחילה דרכה עם תואר בכלכלה!).

לפעמים צריך לנקות את הראש בשביל לראות

וגם לצבור קילומטראז'.

לא בריצה הפעם.

בחיים.

קוראים לזה להתבגר.

לפעמים לראות את הדברים ממרומו של הגיל והקמט נותן שקט.

יש למה לחכות😊