.jpg)
ראש השנה 2021
הפעם החגים עברו עלי קצת פחות טוב.
כל חג לחץ על נקודה אחרת.
כבר שנתיים שאני מרגישה בסיר לחץ שסוגר עלי עם הקורונה הזו.
אני, שמטוס היה אחד מכלי התחבורה העיקריים שלי, מצאתי את עצמי בבת אחת וללא התראה מוקדמת, סגורה.
כבר שנתיים שאני מתרצת לעצמי תירוצים.
עכשיו התפרצות, עכשיו מסוכן, עכשיו בידוד, עכשיו יש פרוייקט חשוב באויר, עכשיו הוא צריך אותי והיא זקוקה לי וכו׳ וכו׳
לא נמצא זמן מתאים.
באופן כללי זו תקופה שתפיסת הזמן איבדה מחשיבותה. בקורונה זה לא מתאים, נקודה.
הייתי צריכה איזה חג שיזכיר לי שיש כפתורים שכשלוחצים עליהם יוצאים דברים נפלאים.
כמו כרטיס טיסה!
ערב ראש השנה, שתים בלילה שעון ישראל, שעה מצויינת לדבר עם הניורקריות שלי לברך ב״חג שמח״ ולהתבכיין קצת.
״אז למה שלא תבואי קצת??״ אני נשאלת בפשטות על ידי אחת מהיקרות לליבי שם.
והאמת…שלא היתה לי תשובה מספיק טובה.
למה באמת🤔?
וקניתי כרטיס.
כמה ימים לפני ההמראה חברה אחרת משם נחבלה וריסקה את הידיים.
יחד איתה הלב והבטן החלו להתכווץ וכבר לא הייתי בטוחה שניו יורק זה הכרטיס הנכון אל החופש.
שיחת טלפון לברצלונאית שלי ונפתחו שערי שמיים. ״בואי, בואי, בואי. מחכה לי צימר ריק בוויקנד. פליז בואי״.
אני מתבוננת בתמונה של שתי האהבות שלי.
הבית השני שלי והבית השלישי שלי ואני צריכה לבחור.
ברצלונה / ניו יורק
ניו יורק / ברצלונה
לצד הדילמה, אני חושבת לעצמי איזה ברת מזל אני שיש עוד מקומות שאני יכולה לקרוא להם בית ויש שם אנשים אהובים שמחכים לי ויש רחובות, ריחות וטעמים מוכרים שאני ממש מתגעגעת אליהם. וזיכרונות ממקום אחר. זר אבל מוכר.
עדיין מתקשה להחליט.
את מי אני אוהבת יותר או רוצה יותר?
אין לדעת…
כבר מזמן הפסקתי לנסות.
גם בחירה בין שתי אופציות טובות היא ויתור.
ואני נזכרת במה שאני תמיד אומרת ללקוחות שלי, תשאלו: ״מה נכון לי עכשיו?״
לא מחר, לא בכלל, רק עכשיו, ברגע הזה.
אני מבטלת את הכרטיס לניו יורק ורוכשת את האחד לברצלונה.
ניו יורק לא הולכת לשום מקום. היא מחכה לרגע הנכון שלה.
בוקדייה במקום המבורגריה.
הולה ברצלונה💃🏼
והכפתור ההוא, של החגים, שלחץ לי חזק חזק עד כאב. אני מודה לו.
הכאב הזה הזכיר לי שאני יכולה לרחף שוב באויר.
ולהמריא.