אי וודאות אינה פוטרת

מצבי אי וודאות מוכרים לי.

ועכשיו פתאום כולם מדברים אי וודאות.

אני זוכרת את הרגעים האלה שאין לך במה להיאחז. שבאמת אין מושג איך יראה המחר שלך.

ככה זה כשעוברים מדינה.

בכל מעבר יש גל אחד עצום שאיתו מתחילים.

זה לא גל ראשון או שני, זה יותר כמו צונאמי כזה שמשמיד כל חלקה טובה של ידיעה לגבי מי אתה ואיך יראו חייך.

מה יהיה עם הקריירה ? איך יסתדרו הילדים? האם זו תהיה מציאות שנאהב?

ויש גם את השאלות כמו איפה מוצאים פה גבינת קוטג׳? אם בכלל יש קוטג׳ במקום הזה???

תשפטו אתם מי מבין הסוגיות היא המהותית ביותר:)

אז אני מכירה אותה, את אי הוודאות הזו על כל גווניה.

פגשתי אותה שוב ושוב בכל מעבר. מזוכיסטית משהו🤔

בכל פעם כזו שפגשתי במציאות חדשה, הגיע פרק לא מבוטל של התקרבנות ומסכנות אבל בסוף תמיד הצלחתי לייצר לי קריירה. ואחת שגרמה לי להרגיש בעלת משמעות.

תמיד רק בדיעבד יכולתי להבין מה לימדו אותי כל הקשיים שבדרך.

אבל יש פעם אחת שלא אשכח לעולם, ששברה אותי וריסקה אותי על אמת...

שלימדה אותי שהפעם, אני לא יכולה בהכרח לייצר את המציאות שאני רוצה.

הפעם הזו שהכניעה אותי היתה גם הפעם שהכי צמחתי ממנה.

זה קרה דווקא בארה״ב כשחברת ״טבע״ התחילה עם המשבר הגדול שלה, אחרי 20 שנה שאנחנו עוברים לוקיישנים בחסותה. הארגון הבלי מעורער שלמרות כל המעברים והשינויים, תמיד הרגשנו איתו הכי יציבים.

גם במשבר הכלכלי הגדול ב 2008, שתפס אותנו ברילוקיישן בברצלונה גם הוא לא הזיז לאימפריה.

כל מי שסביבינו התקפל וחזר לארץ ואנחנו - בתוך בועה של בטחון.

אבל הפעם הזאת ב 2019 תפסה אותנו בארה"ב תוך נסיבות חיים אישיות מורכבות.

שנינו בתהפוכות גוף-נפש של גיל המעבר, הבת המתבגרת שלנו לקראת בחינות הבגרות, הבת המרכזית שלנו במשבר חברתי טיפוסי אבל שתופס מימדים אחרים כשזה רילו, הבן הקטנצ'יק במשבר התפתחותי סמי רפואי וברקע חמי בתהליכי פרידה מהעולם על יבשת אחרת.

אנחנו ללא העוגנים שלנו, רחוקים מהמשפחה התומכת והחברים האהובים שאספנו לאורך השנים.

להחלטה לחזור לארץ היו משמעויות נרחבות ולצערי לא יכולנו להוציא אותה לפועל כל כך בקלות.

נאלצנו להישאר לפחות שנה נוספת.

מחוסר ברירה, אני שולחת את המתבגרת כחלוצה בחזרה, צעד שהיו לו השלכות רגשיות ואפילו רפואיות עבורי.

בן הזוג בתקופה בה האדמה מתערערת ותדירות הטיסות שלו לפריז לבקר את אביו הולכות ומתרבות ובכל פעם עולה החשש שאולי זו הפעם האחרונה.

לבד בעולם, לקום בבוקר ולהתנהל מול אתגרי היום יום.

אתגרים רפואיים, חברתיים, מקצועיים ואישיים כמעט בכל חזית.

וזה לא שלא ידענו אתגרים בחיים, ידענו וטיפלנו יפה בכל חזית שנפתחה מולינו.

אבל הפעם, זה הגיע מכל החזיתות ובעוצמות. שלא ידענו.

הפעם זה היה באמת לקום בבוקר אל הלא נודע.

כל נסיונותי לעשות תרחישים, תרשימי זרימה של מה יקרה אם...מהתחזיות האופטימיות יותר ועד לתוכניות

ה Worse case scenario לא נתנו לי פתרון הולם.

כל יום מתכנסים לשיחה על תוכנית המגירה של תוכנית המגירה.

ואני הרי מכירה את עצמי כאדם ממוקד, מהיר וגמיש, איך אני לא מצליחה לפתור את הפלונטר הזה?

שום נוסחת הסקת מסקנות כבר לא עובדת.

מה שהיה כבר לא מה שיהיה.

כל דבר יכול להיות גם הסיבה וגם התוצאה.

הנפש לא יודעת מנוח והלחץ בחזה לא מאפשר לנשום.

המחשבות על העבר ועל השטות הזו עם הרילו הנוסף הזה ומה חשבנו לעצמינו, והשפיטה העצמית וההלקאה.

והמחשבות על העתיד וחרדות ופחדים על מה שיהיה ואיך זה יהיה ואם נתפצל ואיך נסתדר?

והיו ימים שבאמת לא נותרה בי ברירה, רק לנשום. ואפילו את זה לא ידעתי.

הבנתי שהדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות הוא כרגע לא לעשות.

לא קל בכלל לאדם כמוני!

אני כל הזמן אומרת שאני לא בחרתי במדיטציה אלא שהמדיטציה בחרה אותי.

כרגע לא נותר לי כלום לעשות רק למדוט.

ללמוד טכניקות של נשימה מודעת, לנצח את התודעה, לחיות את הרגע הזה ולסמוך שאיכשהו יהיה טוב גם בלי שאצטרך לשלוט בחיים.

אשה אחת חכמה, אמרה לי פעם:

Trust the process

ולא הבנתי מה היא רוצה.

המקום הזה, של אי הידיעה העמוק ביותר הוא שהביא אותי אל הידיעה הפנימית שאני צריכה לסמוך.

לסמוך שהדברים קורים לטובתי העליונה.

שאין לי באמת שליטה על כלום ושום דבר למרות נסיונותי הרבים לנהל את חיי.

ההתקרבות הזו לעולם הרוח הצילה אותי.

את הטכניקות שלמדתי התחלתי להעביר הלאה ללקוחות שלי.

תורת הבודהיזם היא חלק בלתי נפרד ממני ומהדרך המקצועית שלי.

רבים הלקוחות שהגיעו אלי בארה״ב היו צריכים להמציא עצמם מחדש, הם השאירו את כל הזהות האישית והמקצועית שלהם מאחור.

איכשהו כשעוברים מדינה הבטחון וההערכה העצמית גם הם נשארים מאחור.

ללא שפה, ללא תרבות, ללא זהות. לך תבנה קריירה.

מעל 20 שנה של נסיון וידע מקצועי לא יכלו לעזור לי לעזור להם.

גם לא התארים שעמלתי עליהם לאורך השנים.

אלא בעיקר החוויות האישיות שעברתי, הכאבים שספגתי ואפילו הייסורים, הם שמאפשרים לי להיות טובה יותר עבורם.

הדרך לגבש זהות מקצועית חדשה היא דרך שבילי אי הוודאות.

איך אני יכולה לשכנע אתכם שיש כאן עוד סיפור? שיש כאן עוד מימד??

שתעשו את מה שאתם יכולים וצריכים לעשות ואז תשחררו.

שאחרי הריק הזה מחכה לכם משהו חדש וטוב?

שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר...

באשר אלי,

⁃ הבעל סיים 20 שנות שירות בטבע וכיום מנכ"ל של חברה לציוד רפואי (במקרה גם בתחום הנשימה). בוא נגיד שהיום עם שוק העבודה, הוא נמצא בענף הנכון.

⁃ המתבגרת עוד רגע חוגגת 18 מסיימת בגרויות עם ציונים שמאפשרים לה להיות הרופאה מצילת החיים של הקורונה אם רק תרצה.

⁃ המרכזית עטופה בחברות טובות ואהבה אינסופית וכשהיא מסיימת יום רווי היא מתפנה לחיי החברה שלה לפי שעון ניו יורק.

⁃ האמריקאי הקטן השתלב להפליא בארץ ונמצא בדיוק במקום שמתאים לו ומאפשר לו לפרוח בלי אבחונים מיותרים והיסטריה אמריקאית.

⁃ חמי האהוב אמנם נפרד מאיתנו, אבל רוחו וספרי הפילוסופיה שלו מהדהדים בחיינו, מתורגמים ועוד רובדים מאישיותו המופלאה מונגשים לחיינו.

⁃ ואני, אני בהוקרת תודה גם על זה שנפרדתי מניו יורק בדיוק בזמן ועל זה שיש לי את הכלים לעזור לאנשים בצונאמי של הקורונה.

גם לאלו שהקורונה לקחה להם ברגע את הזהות והפרנסה וגם לאלו שהקורונה עשתה להם טובה והצילה אותם מעצמם וממציאות צפופה ודחוסה.

כולם חרדים וכולם צריכים לפגוש את עצמם מחדש בתוך מציאות שעתידה לא ידוע.

ובתוך המסע הפרקטי הברור והמסורתי כיועצת ארגונית ותעסוקתית, משתלבים להם בהרמוניה מוחלטת כלים שרק אי וודאות יכולה להנגיש.

חסינות בדרך הרוח.

Relax, nothing is in control