כבר כמה ימים שאת עומדת אצלי במבחן. אני מתבוננת, ממש צופה בך מהצד, עוד לא מתמסרת עד הסוף. מתבוננת על החיים איתך מהבעיות הגדולות שלך ועד...

"הילדה תהיה בסדר" כך לחשת לי באוזן בזמן שרקדנו ביחד. אבל לאיזו משתי הבנות שלי התכוונת? כי שתיהן יבכו בכי תמרורים אם נאמר להן שמתקפלים...

ככל שניסיתי להימנע מזה, זימנתי את זה. אז בימי ברצלונה, בתקופה ההיא היו לי 2 בנות ובן בדרך. להיוולד בת שניה אחרי אחות גדולה ובדרך הנסיך...

אז הסיפור של שתי הנשים האלה שבחיי התחיל לפני 16 שנה. אני בהריון ראשון, נזעקת לבית חולים בשל הידרדרות במצבו של אבי. לא, הוא לא חטף התקף...

מ"סוקורו" אני צורחת בהיסטריה. מילה שנקלטה בראשי מתוכנית הילדים או המבוגרים האינפנטילים "בוב-ספוג" או יותר נכון בגרסה הספרדית...

באישון לילה הלומי שינה מתגנבים החוצה ממקום שהיה לנו בית שלוש שנים והנה הדמעות שלא ירדו בהילולת הפרידה הגיעו. חוצים את רחובות "ברגן...

פעם כבר די מזמן לפני יותר מארבעים שנה נולדתי ילדה לעולם של עירבוביה. בין מזרח למערב בין רומניה לתימניה בין שחור ללבן הגעתי לכאן. יש תמונה...

פרק א'. לא...לא התחרפנתי:) אפשר לומר שזו פעם ראשונה שלי. לא מחשיבה את הטיול של גיל 20 להודו, לא באמת התחברתי, לא באמת הייתי באשראם. עשיתי...

כשהחלום חוזר – והפחד איתו "הילדה תהיה בסדר" כך לחשת לי באוזן בזמן שרקדנו ביחד. אבל לאיזו משתי הבנות שלי התכוונת? כי שתיהן יבכו בכי תמרורים אם נאמר להן שמתקפלים ועוברים מדינה. שוב. עד שהתאקלמנו פה בארץ המובטחת, עד ששתיהן השתלבו, עד שהבינו מה זה לדחוף את עצמן, עד שהפסיקו להיות המנומסות שמחכות בתור גם כשלא נשאר מה לחלק, עד שהלכו יחפות, עד שהבינו שחולצה גזורה זה סטייל ולא סימן של דלות, עד שמצאו את החברה הכי טובה, עד שהרגישו שייכות, אוף עד שזה התיישב, עד שהיה להן סוף סוף טוב, אבל

רבים האנשים שבפרשת דרכים מקצועית מתחבטים בשאלה – האם מתאימה להם דרך עצמאית? אם בימים כתיקונם, טרם עידן הקורונה זו היתה שאלת השאלות, אז בימי הקורונה על אחת כמה וכמה. קורונה כמו קורונה, לא מאכזבת במימדים שלה ואיתה הדילמות התעסוקתיות. בדרך לעצמאות – למה הדילמה הזו חזקה עכשיו יותר מתמיד העצמאים נפגעו קשות ועכשיו יותר מתמיד בולטת העובדה שאם אין אני לי, מי לי? והשכירים ש"חרפו" נפשם ומשפחתם לאורך שנים, מצאו את עצמם בתהליכי פרידה כואבים הרבה לפני שעלה הרעיון בדעתם. המציאות הנוכחית בק

לא מעט אנשים מפחדים לעסוק במה שהם באמת רוצים בגלל תחרות. יש שפוגשים מתחרים, ננעלים עד כדי ויתור על חלומות ואפילו סגירת עסקים. זה קורה לא בגלל האתגר המכירתי והשיווקי ולא בגלל החשש שהשוק מוצף ואין ביקוש. זה רק סיפור הכיסוי. הסיפור האמיתי הוא המערבולת הפנימית, הקולות הצפים שוב ומאיימים : "אני לא מספיק טוב/ה." "יש טובים ממני". חלקם אומרים את זה מפורשות ובקול רם ואצל חלקם זה התת מודע שמדבר. הפחד מתחרות נובע מבפנים – לא מהשוק אם מדגדג לכם להקים עסק עצמאי ואתם קוברים את הרעיון כל פע

הימים ימי קורונה ואף אחד עוד לא יודע מה זה אומר? העתיד לבוא יבשר לנו את סוף הסיפור ואיך הוא יראה. כולנו נעים בין חרדה לאופטימיות. לרגעים התרחישים השחורים ביותר תופסים מקום של כבוד במוחינו וכדור השלג המתגלגל של מחשבותינו האפלות מגיע למימדים שלא ידענו כמותם ולרגעים כשהאופטימיות משתלטת אנחנו מתמלאים באנרגיות מצליחים להנות מהמצב ואפילו להודות עליו ועל כל מה שהוא מביא עימו. אף אחד לא באמת יודע מה יהיה והמציאות היחידה שקיימת היא המציאות העכשווית - הכאן ועכשיו. בין חרדה לאופטימיות

על בנית אוטוריטה מקצועית! בעולם העבודה החדש, אף אחד לא הבוס של אף אחד ואי אפשר להאשים אף אחד על הצלחה או אי הצלחה, על התקדמות או שלא. הכל פרוש בפניך ויש רק אדם אחד שיכול להשפיע על עתידך המקצועי והוא – את/ה. כל אחד מאיתנו הוא המנכ"ל של עצמו. בעולם העבודה החדש — כל אחד מנכ״ל של עצמו ואני לא מדברת על מי שבחר בדרך עצמאית ומג'נגל בין ים הכובעים של עצמו – הוא המנכ"ל, איש השיווק, איש הכספים, איש התפעול והשירות. אני מדברת דווקא על השכירים. גם אתה, השכיר האולטימטיבי, כדאי שתתעורר ותבנ

רבית האנשים שעוברים תהליך ייעוץ לקריירה מעידים על חסם רגשי המונע מהם ללכת אחרי החלום, החזון. מרביתם חוששים מכישלון. "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה" הכצעקתה??? כישלון מפואר? הרי מדובר בקטסטרופה משתקת... מהו כישלון – ולמה הוא מפחיד כל כך? אז מה זה בעצם כישלון ומדוע הוא מבעיט כל כך הרבה אנשים? איני רואה כישלון כביטוי לאי הצלחה אם כי לעשיה. מי שלא עושה, לא טועה! כישלון למעשה הוא הדרך להצלחה. אז מה ההבדל בין כישלון להצלחה? אין הבדל! מדובר בצמד מילים השזורות זה בזה. הדרך להצלחה

"הילדה תהיה בסדר" כך לחשת לי באוזן בזמן שרקדנו ביחד. אבל לאיזו משתי הבנות שלי התכוונת? כי שתיהן יבכו בכי תמרורים אם נאמר להן שמתקפלים...

לפני כמעט 20 שנה בחור צעיר שבמקרה היה גם בעלי שלח קורות חיים לחברת ״טבע״ כפקיד שילוח. זה היה כשהיינו זוג צעיר ותמים, בעידן ששלחו קו״ח...

כשהיינו ילדים בבית גדלנו לתוך עולם שמתחלק לשניים, בית הספר היה מחלק את המקצועות למקצועות ריאליים והומאניים ועם המקצועות התחלקנו גם אנחנו התלמידים. וכך גדלנו מקוטלגים ל"טיפוס ריאלי" או "טיפוס הומאני". הדבר המצחיק הוא שהאמנו לזה כל כך שהמשכנו את הקו גם בבגרותינו ולעיתים בהמשך לזה נעשו בחירותינו. אבל העולם שלנו הוא לא שחור או לבן...זה לא שיש גם אפור, אלא יש הרבה מאד צבעים באמצע😊 למה תיוגי "ריאלי" ו"הומאני" מגבילים אותנו המציאות הזו טפחה לנו בפנים עם השנים, כיוון שדווקא אלו שהחז

הפסיקו לחפש ייעוד! בכוונותיי להרגיע, להוריד משקל כבד מחלקיכם ולפתוח את חוט המחשבה:) במקום ייעוד - מנעד! במנעד יש טווח, יש שונות ויש גיוון. העולם שלנו בתנועה מתמדת. בעבר, כשעבדת באותו מקום עבודה 40 שנה נחשבת למקצועי ומומחה בתחומך, לצערנו היום זה יכול להיתפס כתקיעות וחוסר התפתחות. אנשים משנים לוקיישנים, עוברים דירה ביתר קלות,עוברים מדינות,מחליפים בני זוג אז בטח ובטח משנים קריירות. העולם השתנה – וגם הקריירות צריכות להשתנות בעידן ה VUCA - Volatility, Uncertainty, Complexity

אומרים שבעוד 20 שנה נחיה עד גיל 120. מה שבטוח שהאוכלוסיה האנושית מתבגרת. והאם הצלחת המין האנושי היא כישלון וטרגדיה בשוק העבודה? איך אפשר לייצר קריירה בשוק עבודה שנוהג בבני 40 ככבר לא רלוונטיים?? אי אפשר ומשהו בוודאות יקרה פה. כיום כבר עלינו לפרנס את עצמינו עשור יותר ממה שנדרש הדור שקדם אותנו. כאשר תוחלת החיים הולכת ועולה, הזדמנויות התעסוקה גם מתרחבות. המייל הזה לא נועד רק לבני 40 פלוס, הוא נועד גם לצעירים שבכם שלמרות הגיל הצעיר מכחידים את החלומות שלהם כי חשים ששגו בבחירתם וכי

למה אנשים הולכים לאיבוד בקריירה ממרום 20 שנות הנסיון שלי בעולמות משאבי אנוש אני יכולה להעיד שפגשתי הרבה מאד אנשים בדרך. פגשתי המונים שהתראיינו לתפקידים שאינם מתאימים להם, פגשתי הרבה עובדים מתוסכלים ופגשתי לא מעט אנשים שדרכם אבדה. אנשים שעושים פשרות, אנשים שחושבים שהם מכירים את עצמם, אנשים שמתנהלים מלחוסר ברירה ואנשים שהשקיעו לא מעט כסף באבחונים ולו בלבד שמישהו יגיד להם כבר מה היעוד שלהם. גם אני הלכתי בדרך הזו, במסע לעבר הדיוק העצמי. למה אבחונים ושאלונים לא באמת מספרים את הסיפ