פרפקציוניזם זה טוב או רע?

אז כמו ששום דבר הוא לא רק טוב או לא רק רע, גם במקרה הזה התשובה קצת יותר מורכבת.

וחוץ מהדיון האם זה נכון לענות שאני פרפקציוניסט כמענה לשאלה על תכונות שליליות בראיון עבודה אז הדיון המעניין יותר הוא מה זה בכלל פרפקציוניזם והאם לא השחתנו את המילה הכל כך מורכבת הזו.

נתחיל מהקל אל הכבד.

לא כדאי להשתמש בתשובה הזו משתי סיבות עיקריות.

1. זו תשובת ראיון קלאסית שחוקה ולא אותנטית ואם אתם לא רוצים שהמראיין/ת יעיף אותכם מכל המדרגות תוותרו עליה.

2. כי זה שימוש במינוח הרבה הרבה יותר מורכב מהמילה החמודה שנזרקה לאויר.

על איך לענות על השאלה המבקשת לחשוף תכונות שליליות אפשר לקרוא במאמר אחר שלי, לצפות בסרטונים שלי ולתרגל את שלושת השיטות שאני מציעה.

הפעם אתן לפרפקציוניזם את הכבוד הראוי לו ואעמיק בהסבר עליו.

אז מי הוא באמת האדם הפרפקציוניסט?

אדם פרפקציוניסט הוא אחד שמעמיד לעצמו סטנדרטים לא הגיוניים ובלתי אפשריים. מה שיכול להפוך את החוויה האנושית לפשוט – בלתי נסבלת.

זה מצב בו הצורך הבריא בהצלחה הופך לצורך הלוא בריא בשלמות.

וזו מתכונת למרדף אינסופי וחסר מנוח לאורך החיים.

פרפקציוניזם אדפטיבי, מונע מהצורך להשיג מטרות ופרפקציוניזם לא אדפטיבי מבוסס על הפחד מכישלון.

פרפקציוניסטים "אמיתיים" הם אנשים שנמנעים מסיכונים. וזה מצב שיכול להחמיר, לעורר חרדה, ליצור לחץ נפשי, קשיים, להאט את הקצב לטובת דיוק עד למצבי שיתוק, הימנעות, חוסר פעולה ואף דיכאון.

פרפקציוניזם שאינו אדפטיבי ימנע מהאדם לחיות את החיים המקצועיים שהוא רוצה ושעל אף הכישורים הרבים ועל אף שההצלחה היא רק מעבר לפינה, הוא לא יגיע אליה ויחווה חיים של החמצה.

הפרפקציוניסטים מונעים לרוב מתוך חשש, הם פוחדים בקביעות מכישלון, הם מונעים מעודף לקיחת אחריות, מתוך חובה ומחוייבות, מוטרדים יתר על המידה ונמנעים מסיכונים.

סימנים מובהקים לזיהוי פרפקציוניסטים:

- כשאירועים שלאחרים נראים מינוריים יטרידו את האדם באופן כפייתי הכולל מחשבות טורדניות

- כשהפחד מכישלון גורם לדחיה, הימנעות ומרחיק מהצלחה

- כשאנחנו מגדירים עצמינו לפי תגובות הסביבה (מה יגידו?? איך זה יראה?? מה זה אומר עלי?)

- כשאנחנו בעצמינו מאד ביקורתיים כלפי הסביבה ומנסים לשנות אותה

- כשלעולם איני מסופק, אף פעם לא "שם" ונתון ללחץ נפשי באופן שיגרתי

לא משנה אם ההשפעה היא אישיותית, חינוכית, תרבותית, תורשתית, מה שחשוב הוא שיש מה לעשות עם זה וזה לא מצב נתון ובלתי ניתן לשינוי.

אומרת לכם פרפקציוניסטית לשעבר.

אומרת לכם כאחת שאם משהו לא היה מצויין, הוא לא היה קיים.

אומרת לכם כאחת שהתאמצה כל חייה ליצור חיים לא פחות ממושלמים. התאמצה לחינם והתעייפה.

ואני לא היחידה.

אין שבוע שלא מגיע אלי ה"פרפקציוניסט" הבא.

חלקם הראשון מגיעים עם רפרטואר של הצלחות, הצטיינויות, יוצאי יחידות מובחרות, משרות בכירות ובתוך תוכם יש ילד קטן שמפחד שיעלו עליו, שהוא עובד על כולם, אנשים שמתקשים לנשום ונמצאים בסבל יומיומי. אלו הסובלים ממה שנקרא בשפה המקצועית - "תסמונת המתחזה".

וחלקם השני חיים חיים שלמים של ליד, של כמעט, של הימנעות, של הסתרה, של רצון לפרוץ ולא מעזים לעשות צעד. אצלם הפער בין ההישגים המקצועיים שלהם והפוטנציאל הגלום בהם הולך ונפער. הפרפקציוניזם במקרה זה הופך להיות מנגנון הגנה ונוצר פער מאתגר ביותר בין האני הרצוי לאני המצוי.

שתי הקבוצות סובלת מחרדה כל כל גווניה : חרדת ביצוע, חרדה חברתית, חרדה מוכללת, התקפי פאניקה ועוד שאליהם מתלווים תחושת כמו חוסר ערך, רעב שאינו יודע שובע להשיג משהו מבחוץ (כיבוש יעד בלתי פוסק) או צורך עז בתיקוף והכרה מהסביבה.

בקיצור – זה יכול להיות הרסני ולא כיף בכלל.

הפרפקציוניסט הקלאסי יסבול מביקורת עצמית המתבטאת בהצבת מטרות קשות להשגה וינקוט עמדה מענישה כלפי עצמו.

יש פרפקציוניסטים אצלם הביקורת תתבטא בהתמכרות לעבודה, להישגיות חסרת פשרות (עד האקזיט הבא, הנמבר הבא, היעד הבא, המשרה הבאה) ויש פרפקציוניסטים אצלם היא תתבטא הפוך- בחוסר תעוזה מינימאלי, בפאסיביות, הימנעות ואיבוד תחושת המסוגלות. בשני המקרים זו חבילה שמגיעה עם הלקאה עצמית וסבל רב.

המציאות היא, שלא מציאותי להיות תמיד הכי טוב בכל התחומים בחיים. שינוי תפיסה הוא לא לחיצה על כפתור, הוא דרך קסומה שמשחררת מסבל ומחוויית חיים מצומצמת.

כמו תמיד : "The way out, is the way in" (סטיבן פולדר).

דוגמאות למה שנעשה ביחד באמצעות כלים מהגישה הקוגנטיבית-התנהגותית?

- נעבוד יחד על תפיסות ומחשבות שאינן אדפטיביות, שאינן מציאותיות ושיש בהן עיוותי חשיבה. דוגמאות: "רק אם כולם ללא יוצא מן הכלל יעמדו, יריעו לי בסוף ההרצאה ויכתבו לי משוב, אז אעביר גם את ההרצאה הבאה" (לפרפקציוניסטים נטיה לראות את המציאות בצורה דיכוטומית של הכל או כלום, שחור ולבן)

"אם הייתי מנהלת את המחלקה טוב יותר, לא היו פיטורין" (הפרפקציוניסטים שנוטים לקחת אחריות על הכככלל ומיקוד השליטה שלהם פנימי )

"הוא היה מנהל ממש נחמד אז ימליץ עלי, לא בהכרח שזה מה שהוא חושב". (פרפקציוניסטים עם פילטר שיכלי פסילת כל החוויות החיוביות והעצמה של השלילי).

- נטפח תירגולי חמלה עצמית, אהבה עצמית על מנת לטפח ולהצמיח בטחון עצמי ואת היכולת לחיות את חיי כפי שאני רוצה

- נווסת את התגובות הרגשיות בצורה שיהיו אפקטיביות וישרתו את ההתפתחות המקצועית.

- נפתח עמידות בפני דחיה כחלק אינטגרלי מהחיים, יצירת חשיפה הדרגתית למצבים

- נפתח איכות של הנאה מהדרך ולא רק מהתוצאה, יצירת ספקטרום ביצועים והתייחסות לתהליך

בקיצור, בפעם הבאה שאתם מנופפים באויר בראיון עבודה "אני פרפקציוניסט" ראו הוזהרתם...

ואם אתם מזדהים עם כל מילה שנכתבה, אני מזמינה אתכם לחיות חוויית חיים אישית ומקצועית הרבה יותר משוחררת ולדבר איתי.

דוגמאות על קצה המזלג לפרפקציוניסטים שעברו דרכי:

· סטרטאפיסטית שעד שלא הוציאה את האזיט הבא לא נחה. כולל נדודי שינה וסבל מתמשך, היום למרות שהאקזיט עוד בדרך היא ישנה כמו בייבי והתקפי החרדה ירדו באופן פלאי.

· בכיר בחברת תקשורת שהעביד את עצמו בפרך שלא ראה את הילדים והפך לאובססיבי רק כדי להוכיח לעצמו כבור ללא תחתית שהוא מספיק טוב מצליח כיום לחיות חיים מאוזנים, להנות מזמן איכות עם ילדיו לצד קריירה מפוארת.

· סמנכ"ל הכספים שהגיע לעמדה הזו לאחר שסבל מחרדת בחינות וחרדה מבעלי סמכות. מוביל דרך, דומיננטי בישיבות הנהלה, מתמודד עם קונפליקטים ומציג באסרטיביות את דעותיו.

· מובילה מאבק חברתי לאחר שנים מחוץ למעגל העבודה למרות שיוצאת 8200, מצטיינת דיקן שהסתובבה שנים עם תחושה היא לא מספיק טובה. אחרי שנים של קיפאון תעסוקתי, היא מגשימה את עצמה.

מתוך מאמרים של יששכר עשת - פסיכולוג קליני ורפואי

מכון טמיר לפסיכותרפיה