.jpg)
רצתי רצתי ונפלתי
לפעמים כשאני חושבת על סיפור החיים שלי עולה בי סיפור הילדים:
"רצתי רצתי ונפלתי
ומכה ביד קיבלתי"
אני יכולה לומר לכם בוודאות גמורה שביום שהפסקתי לרוץ, ביום שנעצרתי, רק אז התחילתי לנוע. רק אז התחילו חיי באמת.
יודעים מה זה לאדם כמוני שהיה רגיל לפתור את כל ענייני החיים בתרשימי זרימה ותוכניות פעולה מאורגנות ומפורטות למשעי, לשחרר את המקום הזה ופשוט לא לעשות😳
הרי למדנו שאם נשב בחיבוק ידיים, לא יקרה כלום.
אז אני הייתי עושה מעל ומעבר כדי לסדר את החיים שלי. הייתי דוחסת בהם מכל הבא ליד.
רצה מבילוי לבילוי, מארץ לארץ, מקורס לקורס, ממשימה למשימה כדי חלילה לא לפספס כלום.
ממרום 46.999 שנותי אני מבינה שלמצות את החיים זה לא להגביר קצב. נהפוך הוא - זה להאט אותו.
איך קרה שאחת כמוני שפוגשת אנשים במטרה לשפר את שבעות הרצון המקצועית שלהם, משלבת בפגישה כמה דקות של מדיטציה? איך אחת כמוני שיושבת לפגישות של פיתוח ועשייה מבקשת לפעמים פשוט לעצור?
אומרת לכם עם קבלות שכשנכנס מרחב כזה, העבודה שלנו הופכת להיות הרבה יותר אפקטיבית, מדוייקת ואפילו מואצת.
כמו דלק, כמו סוללה שנטענת.
ככה מתאפשר עוד מימד שמנקה רעשים, שמרחיב את טווח האפשרויות והפרספקטיבה, שיש בו בחירה מודעת ושמאפשר לחיים פשוט להיות.
ופשוט להיות, זה ממש לא דבר פשוט. בטח לא בתרבות המערב.
אבל ראו הוזהרתם, ככל שתמהרו למצות הרגע , רק תפספסו אותו.
הטייס האוטומטי שלכם ימהר להגיב, לרוץ לדבר הבא, למשרה הבא, להצעה הבאה, לפעולה.
כשאתם עוצרים נוצר מרווח בין הגירוי לתגובה.
מה לדעתכם קורה שם במרווח הזה?
שם נמצאת הבחירה.
ואתם רשאים לבחור.
בחירה שמזהה את הטייס האוטומטי שממהר שמא המשרה כבר לא תהיה, או הגיל יחליף קידומת או מי יודע מה כבר יקרה אם לא נמהר.
הטייס האוטומטי שלנו הוא להגיב במהירות, כמו "סוס דוהר לא מכוון", סתם שועטים קדימה.
גדלנו על תפיסות ואמירות כמו שצריך "להכות בברזל כשהוא חם".
בהכרח?
אולי לפעמים עדיף להכות בברזל כשהוא קר?
אני אכה באיזה ברזל שאבחר ולא רק זה שיופיע
בזמן שאבחר ולא רק בזמן שהוא הגיע
במיקום שאבחר ולא רק בתנאים שהגיע
בעוצמה שארצה ולא רק בלהט הרגע
והתוצאה תאפשר צורה מעוצבת בדיוק כפי שאני רוצה או אולי דווקא צליל.
העצירה מאפשרת לנו בחירה.
אל תמהרו.
אני רצתי רצתי ונפלתי.
ความคิดเห็น